הכל התחיל אי שם בסוף שנות השישים, כששמעון פרס עוד היה פוליטיקאי צעיר ומבטיח, ומגיש חדשות צעיר ורענן ושמו חיים יבין פרץ לתודעה הציבורית. ליאורה רכשה בחנות קטנה בדרכים סט פורצלן של רויאל אלברט – שימוש ראוי לכל הדעות למשכורת צבאית מצומקת.
ראתה ליאורה כי טוב, וכיאה לכל חובבת עתיקות קנתה גם ארון עתיק לבגדים, מיטה מרשימה, שידה עתיקה, שעון מטוטלת נאה, כד עתיק, סט פורצלן מהודר, ויטרינה עתיקה וכמה כלי ברונזה לרענון מראה הבית. השנים חלפו, ואריק בעלה שם לב כי ריהוט עתיק יש בשפע, אך שטחי המחיה בבית מצטמצמים בקצב מעורר דאגה. בעצת הבעל החושש, הקימו בני הזוג צריף קטן בחצר הבית ועשו ביניהם הסכם: פריט נכנס – פריט יוצא לצריף. השנים חלפו, ואט-אט גם צריף-המחסן הדל הפך לאוסף מרשים של פריטים חינניים שלא היה מבייש טירה בריטית קטנה
